מי שכותב הרי, סביר כי משהו השתבש עליו פעם, חיים הראה לו מה זה, בעט אותו מגן עדן. כזה חיים, בלי להסביר פתאום הנעל שלו נכנסת לך בתחת ודי, ואם הבעיטה התלבשה אתה עף מספיק רחוק בשביל שלא תוכל למצוא את הדרך חזרה.
אף אחד לא אוהב לקבל בעיטות, ועוד יותר לא אוהב את מי שבועט בו, בטח בלי להתריע, והרי לנו תולדות סכסוך.
לפעמים זה וואחד חרם בינך לבין חיים, לפעמים סתם קצר תקשורת אגרסיבי. מה בסך הכל עשיתם אתם תוהים, ואז כועסים, וזה עושה אצלכם כל מיני תופעות לוואי מציקות כמו בושה פחד ועלבון. וכעס, אתם מרגישים איך הוא מציף אותכם, ובלי לשים לב השיט אותכם עד משהו שנראה ומרגיש כמו קוטב, שהולך ומתקטב עד שאתם בקצה של הגלובוס, הכי רחוק מההוא שהסתכסכתם איתו, מחיים. ושם כשאתם עומדים ומסתכלים אחורה אתם רואים את כל המרחק שעבר מגן עדן, ומסתכלים קדימה אל משהו שנראה כמו מצוק או סתם ערפל של קוסמוס, ומרגישים ממש בודדים. וכשמרגישים בודדים וקפואים בקוטב דבר ראשון מכניסים את הידיים לכיסים של הז׳אקט, ומוצאים סמארטפון סיני, אבל בלי קליטה מן הסתם, וכרגיל לא הספקתם להוריד משחקים, או אלבומים מספוטיפיי. ומה שנשאר זה אפליקציה עלובה של נוטס. אז אתם מתחילים מכמה אותיות, שהופכות למילים, שהופכות למשפטים שהופכים לשיר פופ, וזה מרגש אותכם. פתאום אתם נזכרים בתוכניות שירה וסוף סוף מבינים מה שהשופטים תמיד אמרו לאלה שניה לפני שהעיפו אותם - שהם לא הרגישו שהיו מחוברים לשיר, והרי איך אפשר לרגש שופט שאתה לא מחובר לשיר. ואתם קוראים את השיר שלכם שוב ומרגישים מחוברים לאללה, ושאם הייתם שרים אותו עכשיו מול מלא ג'ובניקים מצריפין שהביאו כקהל לאולפני הרצליה, בטוח הייתם מרגשים כמה מהם ואולי אפילו את השופטים. ומתפשטת אצלכם הרגשה נעימה בחזה, ואתם יודעים שאתם מחוברים, למרות שאתם לא בדיוק מבינים למה, אז אתם כותבים עוד שיר, ואז אלבום שלם, ובלי לשים לב אתם כבר באלבום השני, ובגלל שזה לא אמין לכתוב שני אלבומים על אותה בחורה אתם מחפשים לגוון ונזכרים בחיים, הבן זונה עם הבעיטות של רונאלד קומאן, וחושבים שאולי למרות הכל תכתבו עליו שיר, בעיקר כי אין לכם רעיון יותר טוב והסוללה של הסיני עומדת להיגמר. משהו בתוככם מהרהר באפשרות שבאמצעות איזו אנרגיה אלוהית שקראתם עליה פעם המילים שלכם יגיעו לחיים, ולמרות שזה די קלוש אתם לא פוסלים את זה וכותבים עליו שיר. ואחרי שאתם קוראים אותו אתם מדמיינים את חיים קורא אותו גם ומתקשר להתנצל ולהזמין אותכם לשתות בירה ברחוב שפעם גרתם. אבל אין לכם קליטה ודי מהר אתם מתעשתים וחושדים שאלו הזיות של היפותרמיה, אתם מנצלים את המומנטום של הסטלה וכותבים חומרים לאלבום שני, כולו על חיים, וכשאתם מסיימים זה כאילו התעוררתם מטריפ, אתם קוראים את כל השירים אחד אחרי השני, וככל שעוברות השורות זה נשמע לכם יותר ויותר פתטי וגרוע, לא מחובר, ואתם שוב שמים לב שאתם בקוטב. אתם הולכים לגנוז את כל האלבום זה בטוח, ולכתוב אחד אחר במקומו, בכל זאת על הבחורה מהאלבום הראשון. בדיוק כשאתם באים למחוק את כל התיקיה חיים מתקשר, אתם חושבים שההיפותרמיה גמרה אותכם סופית אבל זה הוא, אתם מוודאים ובאמת יש לכם קו אחד של קליטה. הוא שואל לשלומכם, ולמרות שהוא לא אומר אתם יודעים שהוא קרא, או לפחות הרגיש את האנרגיה של המילים שלכם מלטפת לו בשקע של הסטרנום. אתם מספרים שנפגעתם ואתם כועסים אבל כבר פחות, חיים מחייך ומשמיע טונים שנשמעים כמו הכנה להתנצלות, ושניה לפני שנכבה לכם הטלפון הוא מספיק להשחיל שלמרות הבעיטה והכל הקטע המסריח אז הוא מרגיש חובה לשאול אותכם אם זה בסדר שהוא יצא עם האקסית שלכם, זאת מהאלבום, והשיחה מתנתקת. אתם מקווים שאתם כבר מתים, אבל אז מרגישים את הקור, ושניה לפני שאתם מתפשטים וקופצים לתוך קרחון בתהליכי הנמסות, אתם מחליטים שתחזרו למצוא מטען לטלפון. שיזדיין בגן עדן חיים, לכם יש חומר לעוד אלבום, אולי אפילו כפול.